הוועדה הפדרלית לשוק הפתוח

הוועדה הפדרלית לשוק הפתוח (FOMC) היא הגוף המקבל החלטות בתחום המדיניות המוניטרית בתוך מערכת הפדרל ריזרב של ארצות הברית. היא קובעת את כיוון המדיניות המוניטרית, מנחה את הפעולות בשוק הפתוח, וקובעת את טווח היעד של ריבית הקרנות הפדרליות, בהתאם ליעדים הסטטוטוריים של תעסוקה מרבית, יציבות מחירים וריביות ארוכות טווח מתונות.^[1]

מעמד משפטי ותפקיד סטטוטורי

ה־FOMC מוקמת מכוח סעיף 12A לחוק הפדרל ריזרב, המעוגן בקוד ב־12 U.S.C. § 263. החוק יוצר ועדה המורכבת מחברי מועצת הנגידים של מערכת הפדרל ריזרב ומחמישה נציגים של הבנקים הפדרליים לריזרב.^[2] בפועל, הדבר הופך את ה־FOMC למוסד היברידי: היא משלבת את מועצת הנגידים הציבורית היושבת בוושינגטון עם הנהגה מן הבנקים הפדרליים האזוריים לריזרב.

סעיף 12A הוא מרכזי לסמכותה של ה־FOMC, משום שהוא קובע כי שום בנק פדרלי לריזרב אינו רשאי לבצע, או להימנע מלבצע, פעולות בשוק הפתוח אלא בהתאם להנחיות ולתקנות שאימצה הוועדה.^[2] לשון סטטוטורית זו מעניקה ל־FOMC שליטה על פעולות השוק הפתוח של הפדרל ריזרב, שהן עסקאות בניירות ערך ובמכשירים קשורים המשמשות ליישום המדיניות המוניטרית.

ה־FOMC פועלת במסגרת המנדט הרחב יותר של הפדרל ריזרב. חוק הפדרל ריזרב מורה למועצת הנגידים ול־FOMC לשמור על צמיחה ארוכת טווח של מצרפי הכסף והאשראי באופן התואם את פוטנציאל הצמיחה ארוך הטווח של המשק להגדלת הייצור, כדי לקדם תעסוקה מרבית, יציבות מחירים וריביות ארוכות טווח מתונות.[דרוש מקור] בפרקטיקה המודרנית, ה־FOMC מבטאת את יעד יציבות המחירים שלה כאינפלציה של 2 אחוזים בטווח הארוך יותר, הנמדדת לפי השינוי השנתי במדד המחירים של הוצאות צריכה אישית.^[3]

חברות ומבנה ההצבעה

ל־FOMC יש שנים-עשר חברים בעלי זכות הצבעה: שבעת חברי מועצת הנגידים, נשיא הבנק הפדרלי של ניו יורק, וארבעה מתוך אחד-עשר נשיאי בנקי הריזרב הנותרים, המכהנים לתקופות של שנה על בסיס רוטציה.^[1] נשיא הפד של ניו יורק הוא חבר קבוע בעל זכות הצבעה משום שהבנק הפדרלי של ניו יורק מבצע את פעולות השוק הפתוח באמצעות חדר המסחר שלו, ויש לו תפקיד תפעולי מרכזי בשוקי הכסף של ארצות הברית.

אף שרק חמישה נשיאי בנקי ריזרב מצביעים בכל זמן נתון, כל שנים-עשר נשיאי בנקי הריזרב נוהגים להשתתף בישיבות ה־FOMC ולקחת חלק בדיון.^[1] מבנה זה מאפשר לוועדה לשלב פיקוח מדיניות לאומי מצד מועצת הנגידים עם מידע ממחוזותיה האזוריים של מערכת הפדרל ריזרב. הפדרל ריזרב מציין כי חברות ב־FOMC משתנה בישיבה הקבועה הראשונה של השנה.^[1]

לפי המסורת, יושב ראש מועצת הנגידים משמש כיושב ראש ה־FOMC, ונשיא הבנק הפדרלי של ניו יורק משמש כסגן היושב ראש.^[4] נוהג זה אינו סמלי בלבד: יושב ראש ה־FOMC מנחה את סדר היום של הישיבה ומתקשר את החלטות המדיניות של הוועדה, בעוד שהפד של ניו יורק מיישם את הנחיות הוועדה בשווקים הפיננסיים.

ישיבות ותהליך קבלת החלטות

ה־FOMC מקיימת בדרך כלל שמונה ישיבות קבועות בשנה בוושינגטון הבירה, אם כי היא יכולה גם להיפגש בווידאוקונפרנס או לקיים ישיבות לא מתוכננות כאשר התנאים הכלכליים או הפיננסיים מצדיקים זאת.^[1] בכל ישיבה, הוועדה סוקרת את התנאים הכלכליים והפיננסיים, מעריכה סיכונים ליעדיה, וקובעת את הכיוון המתאים של המדיניות המוניטרית.^[1]

תהליך הישיבה כולל בדרך כלל סקירות של הצוות על הכלכלה, התנאים הפיננסיים ואפשרויות המדיניות המוניטרית; דיווחים על התפתחויות בשווקים מצד הפד של ניו יורק; דיון בין משתתפי ה־FOMC; והצבעה פורמלית של החברים בעלי זכות ההצבעה. ההצבעה מסמיכה את הודעת המדיניות וכל הנחיה לחדר המסחר של הפד של ניו יורק.

לאחר כל ישיבה, ה־FOMC מפרסמת בדרך כלל הודעה לאחר הישיבה. הודעות אלה מסכמות את הערכת הוועדה את התנאים הכלכליים, את ההחלטה על טווח היעד של ריבית הקרנות הפדרליות, ואת כל השינויים הבולטים במדיניות המאזן או בהכוונה עתידית. הן גם מתעדות קולות מיעוט כאשר חבר בעל זכות הצבעה כלשהו מצביע נגד החלטת הרוב.^[5]

ה־FOMC מפרסמת גם פרוטוקולים, בדרך כלל כמה שבועות לאחר כל ישיבה. הפדרל ריזרב מתאר את הפרוטוקולים כרישום הרשמי של הישיבה, לרבות עמדות המשתתפים, הרציונל להחלטת המדיניות, וההצבעות על פעולות המדיניות שאושרו.^[5] תמלילים וחומרים היסטוריים קשורים מתפרסמים בעיכוב ארוך יותר; הפדרל ריזרב מציין כי תמלילים וחלק מן החומרים הנלווים זמינים לציבור בפיגור של כחמש שנים.^[6]

כלי מדיניות ויישום

ה־FOMC ידועה בעיקר בקביעת טווח היעד של ריבית הקרנות הפדרליות, שהיא ריבית הלילה שבה מוסדות פיקדון מלווים זה לזה יתרות המוחזקות בפדרל ריזרב. בעוד שה־FOMC קובעת את טווח היעד, היישום נעשה באמצעות כמה ריביות מנהליות ופעולות שוק. אלה כוללות ריבית על יתרות רזרבה, מתקן עסקאות ריפו הפוך ללילה, תנאי חלון הניכיון שנקבעים על ידי מועצת הנגידים, ופעולות בשוק הפתוח המבוצעות על ידי הפד של ניו יורק.

פעולות בשוק הפתוח הן קנייה ומכירה של ניירות ערך בשוק הפתוח על ידי בנק מרכזי. הפדרל ריזרב מזהה אותן ככלי מרכזי המשמש ליישום המדיניות המוניטרית, ומציין כי היעד קצר הטווח של פעולות אלה נקבע על ידי ה־FOMC.^[7] היסטורית, פעולות בשוק הפתוח שימשו להתאמת היצע הרזרבות במערכת הבנקאית כדי לשמור את ריבית הקרנות הפדרליות קרובה ליעד של ה־FOMC.

מאז המשבר הפיננסי של 2007–2009, ובמיוחד לאחר ההתרחבות שלאחר 2008 במאזן הפדרל ריזרב, היישום התרחש לעיתים קרובות בסביבה של רזרבות שופעות. במסגרת כזו, הפדרל ריזרב משפיע על ריביות קצרות טווח בעיקר באמצעות ריביות מנהליות ומתקנים קבועים, ולא רק באמצעות פעולות תכופות הנובעות ממחסור ברזרבות. אף על פי כן, החלטות ה־FOMC נשארות הבסיס להוראות התפעוליות שמבצע הפד של ניו יורק.

הוועדה עשויה גם להחליט על הגודל וההרכב של החזקות ניירות הערך של הפדרל ריזרב. בתקופות של לחץ כלכלי, ה־FOMC אישרה רכישות נכסים רחבות היקף, המכונות לעיתים הקלה כמותית, הכוללות ניירות ערך של האוצר וניירות ערך מגובי משכנתאות של סוכנויות. מנגד, היא עשויה לאשר הפחתות בהחזקות ניירות הערך באמצעות צמצום המאזן, שבו ניירות ערך שהגיע מועד פירעונם מוסרים מן המאזן בכפוף לתקרות או להנחיות אחרות.

הקשר עם הבנק הפדרלי של ניו יורק

לבנק הפדרלי של ניו יורק יש קשר ייחודי עם ה־FOMC משום שהוא מיישם את הנחיות המדיניות של הוועדה באמצעות קבוצת השווקים שלו וחדר המסחר. הפד של ניו יורק מציין כי הוא מבצע פעולות בשוק הפתוח בהנחיית ה־FOMC מכוח סעיף 14 לחוק הפדרל ריזרב.^[8]

בסוף כל ישיבת FOMC, הוועדה מוציאה הנחיה המנחה את פעולות השוק הפתוח של הפד של ניו יורק עד לישיבה הבאה.^[9] ההנחיה מתרגמת את החלטת המדיניות להוראות תפעוליות. הוראות אלה עשויות לכלול את טווח היעד של ריבית הקרנות הפדרליות, פרמטרים לעסקאות ריפו או ריפו הפוך, מדיניות השקעה מחדש של החזקות ניירות ערך, ופרטים תפעוליים אחרים.

הפד של ניו יורק גם מנהל את מערכות היחסים עם צדדים נגדיים המשמשים בפעולות השוק. אלה כוללים עושי שוק ראשיים, ולגבי מתקנים מסוימים, גם צדדים נגדיים מאושרים אחרים. קיומם של צדדים נגדיים אינו מעביר את סמכות המדיניות מן ה־FOMC; תחת זאת, הצדדים הנגדיים הם המוסדות שבאמצעותם מבוצעות בשוק הפעולות שאושרו.

תקשורת ושקיפות

תקשורת ה־FOMC היא חלק חשוב מן המדיניות המוניטרית של ארצות הברית. ההודעות שלאחר הישיבה, הפרוטוקולים, התחזיות הכלכליות הרבעוניות, נאומי המשתתפים ומסיבות העיתונאים מסייעים למשקי בית, לעסקים ולשווקים הפיננסיים להבין כיצד קובעי המדיניות מפרשים את הנתונים הנכנסים וכיצד המדיניות עשויה להתפתח.

סיכום התחזיות הכלכליות מתפרסם בצמוד לארבע ישיבות FOMC בכל שנה. הפדרל ריזרב מציין כי החל מן הישיבה של 30–31 באוקטובר 2007, משתתפי ה־FOMC הגישו תחזיות כלכליות אישיות בקשר לארבע ישיבות בכל שנה.^[6] תחזיות אלה כוללות את עמדות המשתתפים בנוגע לצמיחת התמ"ג הריאלי, אבטלה, אינפלציה, והמסלול המתאים של ריבית הקרנות הפדרליות, אם כי הן אינן תחזית של הוועדה או תוכנית מחייבת.

התקשורת של ה־FOMC יכולה להשפיע על השווקים הפיננסיים משום שהיא מעצבת ציפיות לגבי ריביות קצרות טווח בעתיד, אינפלציה וצמיחה כלכלית. תשואות אג"ח ממשלת ארצות הברית, ריביות משכנתה, מחירי מניות, שערי חליפין ומרווחי אשראי עשויים להגיב להודעות ולמסיבות העיתונאים של ה־FOMC. עם זאת, תפקידה של ה־FOMC אינו לכוון ישירות למחירי נכסים; החלטותיה ממוסגרות סביב יעדיה המאקרו-כלכליים הסטטוטוריים.

אסטרטגיה לטווח הארוך

ה־FOMC מפרסמת הצהרה על יעדים לטווח הארוך ואסטרטגיית מדיניות מוניטרית. בגרסה שאושררה מחדש ב־27 בינואר 2026, הוועדה ציינה כי אינפלציה של 2 אחוזים בטווח הארוך, כפי שהיא נמדדת לפי השינוי השנתי במדד המחירים של הוצאות צריכה אישית, עולה בקנה אחד במידה הרבה ביותר עם מנדט יציבות המחירים של הפדרל ריזרב.^[3]

הצהרת אסטרטגיה זו מסבירה גם את פרשנות הוועדה לתעסוקה מרבית כיעד רחב ומכיל שאינו ניתן למדידה ישירה ומשתנה לאורך זמן. בניגוד ליעד האינפלציה, ליעד התעסוקה המרבית אין יעד מספרי קבוע. לכן ה־FOMC מעריכה את תנאי שוק העבודה באמצעות מגוון אינדיקטורים, כגון אבטלה, השתתפות בכוח העבודה, צמיחת שכר, משרות פנויות ומדדים אחרים.

לאסטרטגיה לטווח הארוך יש חשיבות משום שהיא ממסגרת את האופן שבו הוועדה מגיבה לזעזועים כלכליים. לדוגמה, עלייה באינפלציה מעל יעד ה־2 אחוזים עשויה להוביל את הוועדה להדק את המדיניות אם היא סבורה שלחצי האינפלציה מתמשכים. מנגד, היחלשות בתעסוקה והאטה בפעילות הכלכלית עשויות להוביל למדיניות מרחיבה יותר אם הוועדה סבורה שסיכוני האינפלציה מוכלים.

התפתחות היסטורית

גוף שנקרא הוועדה הפדרלית לשוק הפתוח התכנס לראשונה בשנת 1933 בעקבות חוק גלאס-סטיגל, אך המבנה המודרני של ה־FOMC נכנס לתוקף במרץ 1936 לאחר שחוק הבנקאות של 1935 תיקן את חוק הפדרל ריזרב.^[4] חוק הבנקאות של 1935 הסיט את מאזן הסמכות לעבר מועצת הנגידים ויצר את המסגרת הסטטוטורית המודרנית לוועדה מרכזית המנחה פעולות בשוק הפתוח.

לפני הקמת ה־FOMC, פעולות בשוק הפתוח היו פחות ריכוזיות ותלויות יותר בפעולות של בנקי ריזרב יחידים ובתיאום בין בנקי הריזרב. מבנה ה־FOMC ריכז את ההחלטות על פעולות כאלה, וסייע להבטיח כי רכישות ומכירות של ניירות ערך ישקפו מדיניות מוניטרית לאומית ולא מדיניות אזורית נפרדת.

עם הזמן, תפקידה של ה־FOMC התרחב בחשיבותו המעשית, כאשר פעולות בשוק הפתוח הפכו לכלי המדיניות המוניטרית העיקרי של הפדרל ריזרב. השפעת הוועדה נעשתה גלויה במיוחד בתקופה שלאחר המלחמה, בתקופת האינפלציה הגבוהה של שנות ה־70 וראשית שנות ה־80, בתקופת ההתמתנות הגדולה, במשבר הפיננסי העולמי, בתגובת המדיניות של תקופת המגפה, ובפרקי הזמן שבאו לאחר מכן של מאבק באינפלציה.

הבחנה מרשויות פיננסיות אחרות בארצות הברית

ה־FOMC אינה מפקחת על בנקים, רגולטור ניירות ערך, רשות פיסקלית או מבטחת פיקדונות. הפיקוח על בנקים בתוך מערכת הפדרל ריזרב מזוהה בעיקר עם מועצת הנגידים ועם הבנקים הפדרליים לריזרב. הרגולציה על ניירות ערך מטופלת על ידי הרשות לניירות ערך של ארצות הברית, הפיקוח על נגזרים סחירים על סחורות על ידי הוועדה למסחר בחוזים עתידיים על סחורות, והמימון הפיסקלי על ידי מחלקת האוצר של ארצות הברית.

עם זאת, להחלטות המדיניות של ה־FOMC יכולות להיות השפעות רחבות בכל התחומים הללו. שינויים בריבית הקרנות הפדרליות משפיעים על עלויות אשראי, על ריביות פיקדונות, על תשואות אג"ח ממשלת ארצות הברית, על ריביות משכנתה, על תנאי מימון תאגידי ועל שוויים בשוקי המניות והאג"ח. השפעות אלה מתרחשות דרך מנגנון התמסורת של המדיניות המוניטרית ולא באמצעות רגולציה ישירה של שווקים או חברות.

חשיבות כלכלית ושוקית

ה־FOMC היא אחד ממוסדות המדיניות הנצפים ביותר במימון העולמי, משום שריביות הדולר האמריקאי הן מרכזיות לשווקים פיננסיים מקומיים ובינלאומיים. ריבית הקרנות הפדרליות משפיעה על עלויות המימון הקצרות בדולרים, והציפיות למדיניות העתידית של ה־FOMC משפיעות על עקום התשואות של אג"ח האוצר, על שוקי האשראי, על שערי החליפין ועל זרימות ההון.

עבור משקי בית, החלטות ה־FOMC יכולות להשפיע על ריביות משכנתה, ריביות על הלוואות לרכב, ריביות כרטיסי אשראי, תשואות על חשבונות חיסכון ותנאי שוק העבודה. עבור עסקים, הן משפיעות על עלות הלוואות בנקאיות, הנפקת אג"ח, מימון מלאי והחלטות השקעה. עבור מוסדות פיננסיים, הן משפיעות על מרווחי ריבית נטו, ניהול נזילות, שווי נכסים ותיאבון לסיכון.

ה־FOMC חשובה גם משום שפעולות המדיניות שלה ננקטות בתנאי אי-ודאות. המדיניות המוניטרית משפיעה על הכלכלה בפיגור, והוועדה חייבת לקבל החלטות על בסיס מידע חלקי ומתפתח. הודעותיה מדגישות לעיתים קרובות תלות בנתונים, כלומר שהחלטות המדיניות בעתיד תלויות בנתונים הנכנסים ובהשלכותיהם על אינפלציה, תעסוקה ותנאים פיננסיים.

ביקורת ודיון

הדיון על ה־FOMC עוסק לעיתים קרובות באחריותיות, בעצמאות, בייצוג אזורי, בבחירת יעד האינפלציה, בסיכונים של ריביות נמוכות לאורך זמן, ובהשפעות החלוקתיות של המדיניות המוניטרית. תומכי עצמאות הבנק המרכזי טוענים כי בידוד המדיניות המוניטרית מלחץ פוליטי קצר טווח מסייע לשמירה על יציבות מחירים. מבקרים טוענים כי פקידים שאינם נבחרים ומקבלים החלטות בעלות השלכות כלכליות רחבות מחייבים שקיפות ופיקוח חזקים.

מבנה ה־FOMC משקף פשרה בין חששות אלה. מושלי המועצה מתמנים על ידי הנשיא ומאושרים על ידי הסנאט, בעוד שנשיאי בנקי הריזרב נבחרים באמצעות תהליכי הממשל של בנקי הריזרב ומשתתפים בדיוני ה־FOMC. פרסום הודעות, פרוטוקולים, הצבעות, תחזיות, כללים ותמלילים מספק תיעוד לבחינה ציבורית ולקונגרס, בעוד הוועדה שומרת על עצמאות תפעולית בקביעת המדיניות המוניטרית.

ראו גם

ערכים קשורים בפיננספדיה כוללים את מערכת הפדרל ריזרב, את מחלקת האוצר של ארצות הברית, את הרשות לניירות ערך של ארצות הברית, את הוועדה למסחר בחוזים עתידיים על סחורות, ואת הבורסה לניירות ערך של ניו יורק.