מדד S&P 500
מדד מותאם לציפה ומשוקלל לפי שווי שוק של 500 חברות אמריקאיות גדולות מובילות, המתוחזק בידי S&P Dow Jones Indices.
מדד S&P 500 הוא מדד שוק מניות אמריקאי המתוחזק בידי S&P Dow Jones Indices, המודד את ביצועיהן של 500 חברות ציבוריות מובילות. הוא משמש באופן נרחב כמדד ייחוס למניות אמריקאיות בעלות שווי שוק גדול, לביצועי תיקים, לקרנות מחקות מדד, לקרנות סל, לנגזרים ולדיווח במדיה הפיננסית.[דרוש מקור]
סקירה כללית
מדד S&P 500 נועד לייצג את פלח החברות בעלות שווי השוק הגדול בשוק המניות האמריקאי. S&P Dow Jones Indices מתארת אותו ככולל 500 חברות מובילות וכמכסה כ-80% משווי השוק הזמין של שוק המניות האמריקאי.[דרוש מקור] לכן המדד צר יותר ממדד שוק כולל, אך רחב יותר ממדדים משוקללי-מחיר של מניות בלו-צ'יפ כגון מדד דאו ג'ונס התעשייתי.
המדד אינו קרן, נייר ערך, חשבון או תיק השקעות שמשקיע יכול לרכוש ישירות. זהו ערך ייחוס מחושב. משקיעים ומוסדות מקבלים חשיפה אליו בעקיפין באמצעות מוצרים המבקשים לעקוב אחר המדד או להיצמד אליו, ובהם קרנות נאמנות, קרנות סל, חוזים עתידיים, אופציות, קצבאות, שטרות מובנים ותיקים בניהול נפרד.[2]
מכיוון שמדד S&P 500 נמצא במעקב נרחב, משתמשים בו לעיתים קרובות כקיצור לשוק המניות האמריקאי. שימוש זה אינו מדויק. המדד מוציא מכלל כיסוי את רוב המניות בעלות שווי שוק קטן ומיקרו-קאפ, חברות רבות שאינן אמריקאיות, את רוב מניות הבכורה, קרנות סגורות ומכשירים סחירים רבים אחרים. לכן תנועותיו משקפות בעיקר את מחירי המניות של חברות אמריקאיות גדולות נבחרות ולא את מכלול ניירות הערך האמריקאיים הרשומים למסחר.
ספק המדד וממשל
מדד S&P 500 מתוחזק בידי S&P Dow Jones Indices, המקוצרת בדרך כלל S&P DJI. S&P DJI מפרסמת את רמת המדד, המתודולוגיה, מידע על הרכיבים, דפי עובדות ונתוני מדדים קשורים. המדד הוא חלק ממשפחת מדדי מניות אמריקאיים רחבה יותר, הכוללת את S&P MidCap 400, S&P SmallCap 600, S&P Composite 1500, מדדי סקטורים, גרסאות שוות-משקל, מדדים מוגבלי-משקל וגרסאות תמטיות או מבוססות פקטורים.[1]
בחירת הרכיבים מבוססת כללים אך אינה מכנית לחלוטין. מתודולוגיית המדדים האמריקאיים של S&P DJI קובעת קריטריוני זכאות וכללי בניית מדד, בעוד שוועדת מדד אחראית ליישם כללים אלה ולקבל החלטות על הוספות וגריעות. מסגרת המתודולוגיה מכסה נושאים כגון הגדרת היקום, זכאות חברות, נזילות, ציפה ציבורית, קיימות פיננסית, ייצוג סקטוריאלי, פעולות תאגידיות, מספרי מניות ונהלי איזון מחדש.[1]
מודל ממשל זה מבדיל את מדד S&P 500 ממדדים המדורגים ניירות ערך באופן מכני לפי שווי שוק בלבד. חברה העומדת במסנן כמותי אינה מתווספת אוטומטית, וחברה שיוצאת מקריטריון מסוים אינה תמיד מוסרת מיד. שיקול דעת הוועדה משמש לשמירה על רציפות וייצוגיות תוך יישום המתודולוגיה שפורסמה.
בנייה ושקלול
מדד S&P 500 הוא מדד מותאם לציפה ומשוקלל לפי שווי שוק.[דרוש מקור] במדד משוקלל לפי שווי שוק, משקלה של כל חברה קשור בדרך כלל לשווי השוק שלה. לכן לחברות גדולות יותר נוטים להיות משקלים גדולים יותר, ולשינויים במחיריהן של הרכיבים הגדולים ביותר יש השפעה גדולה יותר על רמת המדד מאשר לתנועות בשיעור אחוזי זהה ברכיבים קטנים יותר.
התאמת הציפה משנה חישוב זה בכך שהיא מתמקדת במניות הנחשבות זמינות למסחר ציבורי, ולא בכלל המניות הקיימות. S&P DJI מסבירה כי שקלול לפי שווי שוק מותאם לציפה מוציא מגושי החישוב בלוקים גדולים של מניות שאינן נסחרות, כגון מניות המוחזקות בידי מייסדים, מנהלים או סוכנויות ממשלתיות, במטרה לייצג טוב יותר את השוק הסחיר.[3]
לשיטת השקלול יש כמה השלכות. ראשית, המדד עשוי להפוך לריכוזי בחברות הגדולות ביותר כאשר חברות אלה מציגות ביצועי יתר משמעותיים לעומת שאר השוק. שנית, משקלי הסקטורים משתנים כאשר שוויי השוק של הרכיבים משתנים, בכפוף לכללי המדד ולהחלטות הוועדה. שלישית, המדד אינו מקצה חשיבות כלכלית שווה לכל אחת מ-500 החברות שבו. ייתכן שלרכיב ה-500 בגודלו לפי משקל תהיה השפעה קטנה בלבד על רמת המדד בהשוואה לרכיבים הגדולים ביותר.
לכן יש להבחין בין מדד S&P 500 לבין S&P 500 Equal Weight Index. הגרסה שוות-המשקל משתמשת באותם רכיבי בסיס, אך מקצה משקל שווה בכל איזון מחדש מתוזמן במקום משקלים המבוססים על שווי שוק מותאם לציפה.[1] שקלול שווה משנה את חשיפת המדד על ידי הגדלת ההשפעה היחסית של רכיבים קטנים יותר והפחתת הדומיננטיות של החברות הגדולות ביותר.
זכאות ובחירת רכיבים
מתודולוגיית המדדים האמריקאיים של S&P DJI מפרטת את מסגרת הזכאות עבור מדד S&P 500 ומדדי מניות אמריקאיים קשורים.[1] מדד S&P 500 מיועד לחברות אמריקאיות בעלות שווי שוק גדול, ושיקולי הזכאות כוללים סוג חברה, מקום התאגדות, רישום למסחר בבורסה, נזילות, ציפה ציבורית, שווי שוק, קיימות פיננסית וייצוג סקטוריאלי.
המדד אינו פשוט 500 החברות הגדולות ביותר שמשרדיהן הראשיים בארצות הברית. המתודולוגיה בוחנת אם חברה מטופלת כחברה אמריקאית לצורכי המדד ואם נייר הערך שלה רשום למסחר בבורסה אמריקאית כשירה. היא גם מוציאה מכלל כיסוי סוגים רבים של ניירות ערך וישויות שאינם מניות רגילות של חברות תפעוליות. החרגות אלה מסייעות לשמר את המדד כמדד ייחוס למניות רגילות של חברות תפעוליות, ולא כסל מעורב של מכשירים דמויי מניות.[1]
דרישות של קיימות פיננסית ונזילות חשובות משום שמדד שמוצרים השקעתיים גדולים עוקבים אחריו חייב להיות בר-השקעה במידה סבירה. אם מניה קשה מאוד למסחר, בעלת ציפה ציבורית קטנה או חסרת נזילות שוק מספקת, ייתכן שאינה מתאימה למדד ייחוס שבו עוקבות קרנות מדד ושווקי נגזרים. גם ייצוג סקטוריאלי נלקח בחשבון, כדי שהמדד ישקף את שוק המניות האמריקאי בעל שווי השוק הגדול ולא יהפוך לתרגיל דירוג פשוט המנותק מהרכב הסקטורים של שוק זה.[1]
המדד כולל בדרך כלל 500 חברות, אך מספר ניירות הערך עשוי להיות שונה מ-500 משום שלחלק מהחברות מיוצגים יותר מסוג מניה אחד. למטרות אנציקלופדיות, המאפיין המגדיר הוא מספר החברות והכיסוי של מניות אמריקאיות בעלות שווי שוק גדול, ולא מספר קבוע של שורות מסחר בודדות בכל נקודת זמן.
חישוב ופרשנות שוק
רמת המדד היא נתון מחושב המאחד את מחירי השוק ואת מספרי המניות המתואמים של הרכיבים בהתאם למתודולוגיית המדד. הרמה עולה כאשר השווי המצרפי המותאם לציפה של הרכיבים עולה, ויורדת כאשר השווי המצרפי הזה יורד, לאחר הבאה בחשבון של התאמות מחלק ושל פעולות תאגידיות.
ספקי מדדים משתמשים במחלקים כדי לשמור על רציפות כאשר מתרחשים אירועים המשנים את מספר המניות, הרכיבים או המבנה התאגידי, בלי לייצג רווח או הפסד כלכלי למשקיעי המדד. דוגמאות לכך כוללות פיצולי מניות, פיצולים לחברות נפרדות, מיזוגים, הנפקות מניות והחלפת רכיבים. ללא התאמות מחלק, אירועים מכניים היו עלולים ליצור קפיצות או ירידות מלאכותיות ברמת המדד.
מדד S&P 500 הכותרתי המצוטט בדרך כלל במדיה הפיננסית הוא מדד תשואת מחיר, כלומר הוא משקף שינויים במחירי המניות אך לא השקעה מחדש של דיבידנדים. גרסאות תשואה כוללת של המדד כוללות דיבידנדים ולעיתים קרובות משמשות להשוואות ביצועים לאורך תקופות ארוכות או להערכת קרנות מול מדד ייחוס עם השקעה מחדש. להבחנה זו יש חשיבות משום שדיבידנדים היו היסטורית רכיב חשוב בתשואות מנייתיות.
היסטוריה
Standard & Poor’s פרסמה לראשונה את מדד S&P 500 כמדד של 500 מניות בשנת 1957.[4] המדד הרחיב מדדי שוק מוקדמים יותר של Standard Statistics ושל Standard & Poor’s והפך לאחד ממדדי הייחוס המרכזיים של מניות אמריקאיות.
תפקידו של המדד גדל עם התפתחות ההצמדה למדדים במוסדות פיננסיים. אבני הדרך ההיסטוריות של S&P DJI מציינות כי ExxonMobil הייתה קרן הפנסיה הראשונה שהוצמדה למדד S&P 500 בשנת 1975, וכי Vanguard הציגה באותה שנה את קרן הנאמנות המדדית הראשונה לצרכנים שנמדדה מול מדד S&P 500.[4] התפתחויות אלה סייעו לבסס את המדד הן ככלי מדידה והן כבסיס למוצרים השקעתיים עוקבי מדד.
גם שוקי הנגזרים תרמו לחשיבותו של המדד. היסטוריית אבני הדרך של S&P DJI מתעדת את השקת החוזים העתידיים על מדד S&P 500 בבורסת הסחורות של שיקגו (Chicago Mercantile Exchange) בשנת 1982, ואת השקת האופציות על מדד המבוססות על S&P 500 בבורסת האופציות של שיקגו (Chicago Board Options Exchange) בשנת 1983.[4] חוזים עתידיים ואופציות אפשרו למוסדות לגדר, לאזן מחדש או לבטא השקפות שוק באמצעות מכשירים הצמודים למדד במקום לסחור במאות מניות בודדות.
בשנת 1993 הציגה State Street Global Advisors את SPDR S&P 500 ETF, קרן סל שנמדדת מול מדד S&P 500.[4] התפתחות ה-ETF הרחיבה את הגישה התוך-יומית לחשיפה מבוססת מדד וחיזקה את הקשר בין המדד, מסחר בשוק המשני ומוצרי השקעה פסיביים.
אבני הדרך של S&P DJI מציינות גם כי Standard & Poor’s השלימה בשנת 2004 את המעבר המלא להתאמת ציפה במדדי S&P 500, S&P MidCap 400 ו-S&P SmallCap 600, ותיארה את השינוי כדרך להפחתת עלויות התפעול של קרנות מדד ולשיקוף טוב יותר של יקום ההשקעה.[4]
שימוש כמדד ייחוס
מדד S&P 500 הוא אחד ממדדי הייחוס הנפוצים ביותר עבור מנהלי מניות אמריקאיות בעלות שווי שוק גדול. מדד ייחוס מעניק לבעלי נכסים, ליועצים ולרגולטורים נקודת השוואה לתשואות, סיכון, עמלות וסגנון השקעה. קרן נאמנות אמריקאית ליבה בחברות בעלות שווי שוק גדול, למשל, עשויה להשוות את ביצועיה למדד S&P 500 כדי להראות אם השיגה ביצועי יתר או חסר לעומת פלח החברות הרחב בעל שווי השוק הגדול שבו היא טוענת להתמקד.
השימוש במדד הייחוס אינו מוגבל למנהלי נכסים. תאגידים, תוכניות פנסיה, קרנות הון, חברות ביטוח, יועצים פיננסיים וחברות מחקר משתמשים במדד כדי לתאר תנועות שוק וכדי להשוות תוצאות תיקים. מכיוון שהמדד כולל חברות ממספר סקטורים, הוא משמש לעיתים קרובות כברומטר סיכון רחב למניות אמריקאיות.
הפופולריות של מדד הייחוס יוצרת גם השפעות משוב בשוק. קרנות העוקבות אחר המדד עשויות לקנות ניירות ערך שנוספו למדד ולמכור ניירות ערך שנגרעו ממנו. עם זאת, הוספות וגריעות במדד אינן משנות כשלעצמן את הערך העסקי הבסיסי של חברה; הן משפיעות על החברות במדד, על ביקוש הנובע ממדדי ייחוס ולעיתים על דינמיקות מסחר קצרות טווח.
קרנות מדד וקרנות סל הקשורות ל-S&P 500
מדד S&P 500 הוא מדד ייחוס מרכזי עבור קרנות מדד וקרנות סל. אתר Investor.gov של רשות ניירות הערך האמריקאית מסביר כי קרן מדד היא קרן נאמנות או קרן סל המבקשת לעקוב אחר התשואות של מדד שוק, והוא מציין במפורש את מדד S&P 500 כדוגמה למדד שקרנות עשויות לנסות לעקוב אחריו.[2]
Investor.gov מציין גם כי משקיעים אינם יכולים להשקיע ישירות במדד שוק; קרנות מדד מספקות אפשרות השקעה עקיפה על ידי ניסיון לעקוב אחר מדד.[2] קרן עשויה להחזיק את כל ניירות הערך שבמדד S&P 500 בערך במשקליהם במדד, או להשתמש בדגימה או בנגזרים במידה שהתשקיף שלה מתיר זאת. המעקב עשוי להשתנות בין קרנות בשל עמלות, הוצאות, עלויות מסחר, יתרות מזומן, השאלת ניירות ערך, מיסים וטכניקות ניהול תיק.
קרנות מדד מתוארות בדרך כלל כפסיביות משום שהן שואפות להתאים, ולא להכות, את תשואות המדד. Investor.gov מציין כי קרנות מדד נוקטות בדרך כלל סגנון פסיבי ולעיתים קרובות נמנעות מקנייה ומכירה תכופות בהשוואה למנהלים אקטיביים.[2] אין פירוש הדבר שקרן מדד S&P 500 חסרת סיכון. הקרן נותרת חשופה לסיכון שוק המניות של החברות שבמדד, ובכלל זה ירידות שוק, ריכוז סקטוריאלי, שינויים בתמחור ואירועים ייחודיים לחברות.
עמלות חשובות במוצרי מדד S&P 500 משום ששתי קרנות העוקבות אחר אותו מדד ייחוס עשויות לספק תוצאות שונות למשקיעים לאחר הוצאות. Investor.gov מציין כי קרנות מדד עשויות להציג ביצועי חסר לעומת המדד שלהן בשל עמלות והוצאות, עלויות מסחר ושגיאת עקיבה.[2]
הקשר עם בורסות ורגולטורים בארצות הברית
רוב רכיבי מדד S&P 500 נסחרים בבורסות מניות אמריקאיות מרכזיות, ובהן הבורסה לניירות ערך בניו יורק ונאסד"ק. עם זאת, רישום למסחר בבורסה אינו זהה לחברות במדד. חברה עשויה להיות רשומה למסחר בבורסה כשירה מבלי להיכלל במדד S&P 500, וחברות רשומות רבות הן קטנות מדי או אינן כשירות למדד מסיבות אחרות.
רשות ניירות הערך האמריקאית אינה בוחרת את רכיבי מדד S&P 500. תפקידה שונה: היא מפקחת על שוקי ניירות הערך, על גילוי של חברות ציבוריות, על קרנות השקעה, ברוקרים-דילרים, בורסות ומשתתפים אחרים מכוח דיני ניירות הערך של ארצות הברית. S&P DJI מתחזקת את מתודולוגיית המדד ואת החברות במדד, בעוד שקרנות הרשומות ב-SEC ועוקבות אחר S&P 500 חייבות למסור גילויים ולעמוד בתקנות הקרנות החלות.
גם הפדרל ריזרב אינו מנהל את המדד, אך החלטות המדיניות המוניטרית שלו עשויות להשפיע על התנאים הפיננסיים, שיעורי הריבית, שיעורי ההיוון, תנאי האשראי ותיאבון הסיכון של המשקיעים. כוחות אלה עשויים להשפיע על השוויים של חברות מדד S&P 500 ועל רמת המדד, אף שלפדרל ריזרב אין תפקיד תפעולי בבניית המדד.
מגבלות
מדד S&P 500 הוא רחב אך אינו מקיף. הוא מוציא מכלל כיסוי חברות ציבוריות קטנות יותר, את רוב החברות הרשומות מחוץ לארצות הברית, חברות פרטיות, ניירות ערך רבים שאינם מניות רגילות וחברות ציבוריות רבות שאינן עומדות בקריטריוני המדד. כתוצאה מכך, אין להתייחס אליו כאל מדד מלא של הכלכלה האמריקאית.
המדד גם משוקלל לפי שווי שוק, ולא לפי תעסוקה, הכנסות, רווחים, תפוקה כלכלית או חשיבות חברתית. חברת טכנולוגיה בעלת שווי גבוה עשויה לקבל משקל גדול יותר במדד מאשר חברת תעשייה, תשתיות או צריכה בעלת שווי נמוך יותר, גם אם יש לה יותר עובדים או נכסים פיזיים. שווי שוק משקף את תמחור המשקיעים של תזרימי המזומנים הצפויים ושל הסיכון, ולא מדד ישיר לתרומה כלכלית.
ריכוזיות סקטוריאלית וחברתית יכולה להשתנות לאורך זמן. כאשר מספר קטן של חברות גדולות מייצג חלק גבוה מהמדד, מדד S&P 500 עשוי להיות רגיש יותר לרווחים, לתמחורים ולסביבות הרגולטוריות של אותן חברות. מנגד, הרכב סקטוריאלי מגוון יכול להפחית תלות בענף יחיד, אך אינו יכול לבטל את סיכון השוק.
מגבלה נוספת היא שהחברות במדד עשויות לפגר אחר שינויים בכלכלה. חברות פרטיות, חברות שהונפקו לאחרונה וחברות שמקום התאגדותן מחוץ לארצות הברית אך יש להן פעילות משמעותית בארצות הברית עשויות להיות בעלות חשיבות כלכלית מבלי להיכלל במדד. לכן מדד S&P 500 מודד יקום נבחר של חברות ציבוריות ולא את כלל הפעילות העסקית הרלוונטית למשקי בית או למשקיעים בארצות הברית.
גרסאות נפוצות ומדדים קשורים
S&P DJI מפרסמת מדדים רבים הנגזרים ממדד S&P 500 או קשורים אליו. אלה כוללים מדדי סקטורים המבוססים על Global Industry Classification Standard, גרסאות שוות-משקל, מדדי סגנון, מדדי דיבידנד, מדדים הקשורים לתנודתיות ומדדי פקטורים.[1] גרסאות כאלה משתמשות ב-S&P 500 כיקום אם, אך משנות את השקלול, הבחירה או החשיפה.
S&P 500 Equal Weight Index הוא אחת הגרסאות הנדונות ביותר משום שהוא כולל את אותן חברות אך מאפס כל רכיב למשקל שווה במועדי איזון מחדש.[1] מדדי סקטורים מחלקים את מדד האם לקבוצות ענפיות, בעוד שמדדי סגנון מחלקים אותו לחשיפות לצמיחה ולערך. גרסאות אלה עשויות להתנהג באופן שונה ממדד S&P 500 הכותרתי משום שהן משנות את השפעת גודל החברה, הרכב הסקטורים או מאפייני הפקטורים.
מדדי ייחוס אמריקאיים קשורים למניות כוללים את דאו ג'ונס התעשייתי, Nasdaq Composite, Russell 1000, Russell 3000, Wilshire 5000 Total Market Index, S&P MidCap 400, S&P SmallCap 600 ו-S&P Composite 1500. לכל מדד ייחוס יש ספק משלו, כללים, כיסוי, שיטת שקלול ושימוש מיועד. השוואות בין מדדים צריכות להביא בחשבון את ההבדלים המבניים הללו.
מקורות
- [1] S&P U.S. Indices Methodology — S&P Dow Jones Indices
מצוטט עבור: Provides the methodology framework for S&P U.S. equity indices, including equal-weight, sector, capped, and parent-index construction references.
- [2] Index Funds — Investor.gov, U.S. Securities and Exchange Commission
מצוטט עבור: Explains that index funds are mutual funds or ETFs that seek to track market indexes, that investors cannot invest directly in an index, and that fees, expenses, trading costs, and tracking error can cause underperformance versus the index.
- [3] Icons: The S&P 500® and The Dow® — S&P Dow Jones Indices
מצוטט עבור: Explains that the S&P 500 is float-adjusted and market-cap weighted and that float adjustment excludes large non-trading share blocks to better represent tradable market exposure.
- [4] S&P Dow Jones Indices Milestones — S&P Dow Jones Indices
מצוטט עבור: Records historical milestones including the S&P 500 first being published as a 500-stock index in 1957, the first pension indexing and consumer index mutual fund in 1975, S&P 500 futures in 1982, S&P 500-based index options in 1983, the SPDR S&P 500 ETF in 1993, and full float adjustment in 2004.